מאז שאני זוכרת את עצמי היה לי קשה לבקש עזרה.

עד היום אני זוכרת את החרם שעברתי כשהייתי בצבא,

התעוררתי כל יום בבדידות נוראית,

פיתחתי חרדות והעדפתי שלא יפנו אליי מעבר למה שצריך.

שידרתי עסקים כרגיל ומבפנים הייתי שבורה,

כל היום חיכיתי לרגע שאוכל כבר ללכת הביתה

ופשוט להיות לבד.

לא רציתי לדבר,

לא שיתפתי מה עובר עלי

וסמכתי אך ורק על עצמי.

ובכנות? פחדתי פחד מוות להראות חולשה או קושי ליד אחרים.

חודשים החזקתי את זה בבטן,

הסבל היה קשה, מתיש וכואב

הייתי בודדה ונתקעתי במקום.

שנים אחרי זה עוד המשכתי להיות YesManit

שמתפקדת תמיד, שלא מראה קושי

וממשיכה עם הג׳אגלינג הזה בלי הפסקה.

אבל בשלב כלשהו, כבר לא יכולתי יותר,

ובתוך כל הלבד הזה, נשברתי לרסיסים ונשאבתי לדיכאון,

ודווקא אז מצאתי אדם אחד שהיה האוזן הקשבת שלי,

הכתף להישען עליה שהצליח לראות את כל התמונה מהצד ולעזור לי.

הבנתי שהגיע הזמן לשנות את המצב ולא להיות לבד יותר,

זמן קצר אחרי זה קיבלתי החלטה,

עברתי תהליך שינוי מקצה לקצה והתחלתי את החיים מחדש.

לקחו לי עוד כמה שנים להשתחרר לחלוטין מהחרדה,

להצליח לסמוך על אנשים, להפסיק לְרַצּוֹת ולהבין

שגם לנשים סופר סופר חזקות,

יש קשיים ומשברים שאי אפשר לנצח לבד.